היה זה בעת סעודת המצווה החגיגית שערכה קהילת ראצפורט לרגל עלות רבה החדש, הגאון רבי נפתלי הערץ הלוי, על כס רבנותה. בסעודה השתתף גם ידידו משכבר הימים של הרב החדש – הצדיק רבי יחזקאל שרגא משינאווה. השניים הכירו עוד מן התקופה שבה חסה רבי נפתלי הערץ בצילו של הגאון הצדיק רבי חיים מצאנז, אביו של רבי יחזקאל שרגא.
הסעודה הייתה כיד המלך – עם בשר, דגים, יין משובח וכל מיני מטעמים – כנאה וכיאה למעמד החשוב והחגיגי. גם האווירה בסעודה הייתה מרוממת נפש.
לפתע נשמע קול זעקה מאצל אחד השולחנות. "יין נסך!!!", זעק הקול הבודד שעורר מיד גל של קולות רוגשים ורועשים. חיש מהר הועבר בקבוק היין שבגינו פרצה הסערה, מיד ליד, עד אשר הגיע אל ראש השולחן. ואכן, על תוויתו של הבקבוק היה מאויר לא פחות ולא יותר… צלב. משמע, היין יוצר ביקב של גויים ואם כן דינו כ'יין נסך' לכל דבר!
ברגע אחד נעכרה האווירה המרוממת ותחושה של מכשלה גדולה ריחפה באוויר וצבטה בלבבות.
הצדיק משינאווה נטל את הבקבוק בידיו, הביט בו היטב, בחן אותו מכל צדדיו וחיוך דק ומסתורי ריחף פתאום על שפתיו. תגובתו המפתיעה של האורח הנכבד השקיטה מיידית את ההמולה. הכול היו סקרנים להבין את סוד החיוך וציפו למוצא פיו של הצדיק.
●
רבי יחזקאל שרגא המתין עד שתשתרר דממה מוחלטת ואז פתח וסיפר:
לפני שנים לא רבות, התגוררה באחת משכונותיה היקרות של וורשה, אלמנה עשירה מאוד ששמה פולה ז'ימורסקי. האלמנה חלשה על רשת מסועפת של בתי עסק שהניח אחריו בעלה המנוח; ביניהם גם יקב גדול לייצור יין.
באחד הימים הגיע לחווילתה של האלמנה יהודי עשיר, איש עסקים. בעודו קרב אל מפתן הבית, פגעה בראשו אבן גדולה שהושלכה לעברו ופצעה אותו. עד מהרה הבחין בחיוכו הארסי של זורק האבן – נער צעיר שהסתתר מאחורי אחד העצים בגינה. הנער היה בנה של האלמנה ז'ימורסקי.
פצוע ונעלב התייצב היהודי לפני האלמנה תוך שהוא מתלונן על קבלת הפנים ה'חמה' לה זכה מצד בנה. האלמנה שהייתה אישה טובת לב והגונה, הזדעזעה עד עמקי נפשה מן המעשה ולא חסכה מהיהודי דברי התנצלות ופיוס. "נראה כי עסקיי הרבים לא הותירו בידי די זמן להשקיע בחינוך בני", אמרה ופלטה אנחה.
לאחר שהיהודי סיים את ענייניו והלך, קראה אליה את בנה וייסרה אותו בדברי תוכחה קשים. הנער הביט בה בעיניים משועשעות ותמהות כאחד, כאומר: "מה לך אמי כי תזדעזעי כל-כך ממעשיי?! הלא בסך הכול יהודי הוא!"…
משהבחינה בכך האם, פנתה אל בנה ואמרה: "דע לך, בני, כי היהודים שאתה כה בז להם, הם עמו הנבחר של הא-ל. מאז ומעולם סבורה הייתי כי דתם נכונה וצודקת. הלא תדע יקירי כי הן הדת הנוצרית והן הדת המוסלמית יונקות את יסודותיהן מן היהדות!"…
בשומעו את הדברים תלה הבן באמו עיניים משתאות. הוא לא ציפה לשמוע מפיה דברים מסוג זה. "אם כדברייך, מדוע עד היום לא המרת את דתך והיית ליהודיה?!", הקשה. שקעה האם בהרהורים, כבוררת את מילותיה. "מפני שעל אף הכול, סבורה אנוכי כי כל אדם חייב ללכת בדרכי אבותיו ולהמשיך את מסורת האמונה שהניחו בידיו"…
●
הכול חשו בשיפור שחל בהתנהגותו של הנער, בנה של הגבירה ז'ימורסקי, אם כי איש לא ידע את סיבתו. למעשה, מאז אותה שיחה גלוית לב עם אמו, טרדוהו מחשבותיו ולא הניחו לו.
חלפו עוד שנים אחדות עד שהדבר אירע. יום אחד עזב הבן את הבית בלי להותיר אחריו עקבות. הוא נדד ונדד עד אשר הגיע אל ביתו של 'מלמד' יהודי בכפר קטן ונידח ליד לובלין. ה'מלמד' קיבלו לביתו ונענה בחפץ לב לסיפוק רעבונו הרוחני של הצעיר הנוצרי שביקש תחילה ללמדו את שפת הקודש.
לא חלף זמן רב והצעיר התגייר ונימול ונקרא בישראל שמו – דוד. הוא התמסר ללימוד חומש וסדר התפילות. משם התקדם הלאה שלב אחר שלב, במהירות מדהימה, תוך שהוא מגלה כושר קליטה בלתי רגיל. בתוך כמה שנים אגר ידע תורני רב ובהמשך אף החל לרכז סביבו יהודים שביקשו ליהנות מלקחו. איש לא ידע מניין צץ לו האיש הצעיר אשר בורך בפה מפיק מרגליות.
עד לאותו היום שבו הופיעו בבית המדרש שני שוטרים ומול עיניהם הנדהמות של כל שאר חובשי הספסלים, נטלוהו עמם. אל תעלומת זהותו והופעתו הפתאומית נוספה עתה גם חידת היעלמותו.
במרתפי הכנסייה האפלים הואשם דוד בביזוי כבוד הדת הנוצרית וכעבור זמן לא רב הועלה על המוקד.
●
בחלוף זמן מה נעלמו עקבותיהם של שניים מבין כמרי הכנסייה בוורשה. יום אחד קיבלו ראשי הכנסייה מכתב שכתבו ושלחו השניים מארץ-ישראל. במכתב סיפרו שני הכמרים לשעבר, על השיחות הממושכות שניהלו במסגרת תפקידם, עם דוד, בבית-הכלא; שיחות שבעקבותיהן גמלה בליבם ההחלטה להתגייר.
המכה השנייה שניחתה על ראשה של הכנסייה הייתה קשה וכואבת אף מן הראשונה. את תסכולם הנורא חיפשו להפיג במעשה כלשהו. ראשי הכנסייה בוורשה התכנסו והחליטו כי שורש העניין נעוץ בחינוך הכושל שהעניקה האלמנה לבית ז'ימורסקי לבנה. לאור זאת, קבעו, לא תוכל תוצרתה לשאת עוד את סמל הנצרות…
הצדיק משינאווה עצר לרגע את שטף סיפורו.
הקהל היה מרותק.
כעבור רגע המשיך: מאז, כאמור, חלפו שנים והיקב הגדול של האלמנה ז'ימורסקי נרכש על ידי יהודי ירא ושלם הנמנה עם באי חצרי. תחילה נזדעזע גם הוא למראה הסמל הנוצרי שעל תווית בית החרושת והוא אף ביקש לשנות את ההדפס שעל התווית. אולם כשגוללתי באוזניו את הסיפור שזה עתה שמעתם, החליט להותיר את התווית כמות שהיא, ובכך להנציח את מעשה הגבורה וקידוש ה' של דוד, בנה של האלמנה ז'ימורסקי.
רבי יחזקאל שרגא עשה אתנחתא נוספת ומיד הוסיף: כעת התבוננו נא פעם נוספת בתווית שעל הבקבוק ואזי תגלו כי האיור שעליה איננו 'שתי וערב', אלא רק דומה לו, שהרי הכנסייה עצמה היא זו שאסרה על האלמנה את השימוש בסמל דתה!
התבינו אפוא את פשר חיוכי?…
מאת הרב זלמן רודרמן, מתוך הסדרה 'בין הדגים לזמירות'
