זקנו הארוך והלבן של הרה"ח ר' צבי רוטנברג מרטיט ושתי עיניו נוצצות באור מיוחד כשהוא מגולל את סיפורו של אותו פורים. פעמים רבות סיפרו באוזני ילדיו, נכדיו ומכריו, אך בכל פעם מחדש מקבל הסיפור צבע וחיות כאילו סופר על ידו לראשונה:
תחילת המעשה בשנת תשי"א, עת הייתי נער כבן שלוש-עשרה, תלמיד ישיבת 'אחי תמימים' בתל-אביב. במטבח הישיבה עבד אז יהודי ושמו ר' מתתיהו ישרלצ'יק. איש נחמד כבן ארבעים וחמש, שעשה את מלאכתו בחריצות וביעילות. הוא היה שתקן באופיו ומיעט לשוחח עמנו התלמידים. יודעי דבר אמרו כי ר' מתתיהו תלמיד-חכם של ממש הוא.
היה רק דבר אחד שכל אימת שנתקל בו גרם לו להפר את שתיקתו והוא זלזול באוכל. דעתו לא סבלה שום גילוי מין הסוג הזה. כשראה, לדוגמה, תלמידים מותירים את החלק הקשה של הלחם, לא היה מסוגל להבליג ותמיד העיר להם על כך.
פעם אחת העזתי לפנות אליו ולשאול אותו מה כל-כך מפריע לו בשאריות הלחם של התלמידים. הוא נתן בי מבט חודר. "אם לנו באושוויץ היו שאריות הלחם האלה, היינו המאושרים עלי אדמות…", אמר וחייך נוגות.
"ומה כן היה לכם באושוויץ?", התעורר בי יצר הסקרנות. בו ברגע השתנו פניו של ר' מתתיהו. עיניו הושפלו ומיד חזרו להביט בי. "הכול אתה רוצה לדעת?! אם הקב"ה יעזור – אתה תתבגר ואני אאריך ימים, אולי פעם אספר לך"…
●
חלפו שנים. בינתיים התבגרתי, התחתנתי ובאנו לגור בכפר-חב"ד. אז נודע לי כי גם ר' מתתיהו ואשתו עברו כמה שנים קודם, מתל-אביב לכפר. הוא לא נמנה עם חסידי ליובאוויטש ובכל זאת בחר לגור במקום ונקשר אליו. לא שכחתי את שיחתנו החטופה ההיא, שם בישיבה, וציפיתי לשעת-כושר.
עברו עוד כמה שנים. היה זה בפורים תשכ"ו. בצהרי היום ארזתי סלסלת משלוח-מנות יפה, אחזתי ביד בני בכורי בן השנתיים ויחדיו צעדתי אל ביתם של ר' מתתיהו ואשתו. הבית היה סגור ושקט ולרגע חששתי כי הוא ריק מאדם.
נקשתי על הדלת וכעבור כמה שניות היא נפתחה לפניי. על המפתן ניצב ר' מתתיהו. חיוך של שמחה ושל הפתעה האיר את פניו והוא החווה בידו תנועה שהזמינה להיכנס פנימה.
הושטתי לו את משלוח-המנות. "באתי גם כדי לגבות ממך חוב ישן", אמרתי כעבור רגע.
"על איזה חוב אתה מדבר?", השתומם.
הזכרתי לו את שיחתנו הקצרה בישיבה, כחמש-עשרה שנים קודם.
"אה!", הוא מלמל.
ר' מתתיהו ניגש למזווה, הוציא מתוכו בקבוק יי"ש ושתי כוסיות זכוכית והתיישב מולי. בתחילה יה עליי לדובבו. אולם אט אט, מכוסית לכוסית וככל שנקפו הדקות, נפתח סגור ליבו וסיפורו האישי הכואב קלח מפיו בשטף שקשה היה לעוצרו.
הוא נולד בפוריסוב, ליד לובלין, למשפחה יחסנית שאחד מבניה היה האדמו"ר רבי יהושע אשר מפוריסוב זצ"ל. לפני המלחמה היה נשוי ואב לשבעה. כולם נספו תוך כדי המלחמה, מלבד בנו הבכור, בחור כבן שבע-עשרה.
ר' מתתיהו ובנו עברו את כל תקופת המלחמה – במחנה אושוויץ. הם שרדו את הרעב, את הקור, את המחלות, את עבודת הפרך, את העינויים ואת ההשפלות. בסוף המלחמה יצאו יחדיו ל'צעדת המוות' הארוכה, מאושוויץ לגרמניה. ואז, רגע לפני הסוף, לא עמד לבנו הכוח לצעוד בקצב שהכתיבו הגרמנים והם ירו בו למוות. כך איבד גם את אחרון ילדיו.
●
"איך החזקת אתה מעמד?!", שאלתי בהשתאות.
"מה זאת אומרת 'איך'? הקב"ה רצה – אז שרדתי!", ענה לי בפשטות.
"ובכל זאת, באיזה אופן נתמלא רצונו של הקב"ה?", התעקשתי.
מבטו של ר' מתתיהו נתפס בנקודה כלשהי בחלל החדר, והוא סיפר:
"איתנו בבלוק היה יהודי מתבולל מהולנד, פרופסור לפסיכולוגיה. בתקופה הראשונה הסתובב בינינו אחוז תסכול ומרירות. 'מה אני עושה כאן?! איך אני בכלל שייך לכאן?!', שאל שוב ושוב את עצמו ואותנו, 'הלוא כבר מזמן שכחתי שאני יהודי עד שבאו הגרמנים הארורים האלה והזכירו לי זאת בהביאם אותי לכאן'…
"כעבור זמן מה התעשת האיש והחליט כי אם בכל זאת התגלגל לאושוויץ, עליו לעשות משהו מועיל. ואז הוא החל לאמן אותנו בתרגילים פסיכולוגיים שיקלו עלינו להתמודד עם התנאים הנוראים במחנה. הוא אמר לנו כי לאחר התעמקות ארוכה בנושא הגיע למסקנה כי הדבר הפוגע יותר מכול בחוסנם הנפשי של אסירי המחנה הוא – הרעב. אנשים מקבלים את מנת הלחם הזעומה, את קוביית הסוכר הקטנה ואת צלחת המרק הדלוח – מחסלים אותם בהרף עין וכעבור רגע שבים לרעוב כמקודם.
"'עליכם להחזיק בפרוסה, לדמיין כי זוהי החלה הכי טעימה שאכלתם מימיכם ולאכול אותה פירור אחרי פירור. לקראת הסוף, להותיר ממנה חתיכה קטנטנה ולטומנה בכיס. כך גם לגבי הסוכר. לקקו אותו לאט לאט והשאירו ממנו לבסוף פירור. בהמשך, כאשר תחושו על סף עילפון ותראו שחור בעיניים, רק אז תוציאו את חתיכת הלחם ואת פירור הסוכר ותאכלו'.
"הפסיכולוג הוסיף ואמר: 'והמרק… שכנעו את עצמכם כי לא מדובר במים דלוחים אלא בתבשיל הטעים ביותר שטעמתם אי-פעם. עליכם לשתות ממנו באיטיות לגימה ועוד לגימה, ולמשוך זאת זמן רב ככל האפשר'.
"ואמנם, כעבור תקופה קצרה החלו האסירים בבלוק שלנו להרים את ראשיהם. עצותיו של הפרופסור לפסיכולוגיה סייעו להם להתמודד ביתר קלות עם הרעב המייסר.
"מפקדי המחנה הבחינו בתופעה המוזרה ובסיועו של 'קאפו' הבלוק חשפו את הסוד וחיסלו את הפסיכולוג. אבל אני ורבים אחרים בבלוק, כבר הפנמנו את ה'שיטה' ובעזרתה שרדנו".
●
בשלב הזה נוהג ר' צבי רוטנברג לעשות אתנחתא קלה. הוא נוטל נשימה עמוקה לריאותיו, בוחן את פני מאזיניו ורק אז ממשיך. ניכר עליו כי הפרק הבא בסיפור – העוסק במאורע מסויים שאירע תוך כדי 'צעדת המוות' – מרגש אותו באופן מיוחד:
אחרי שאיבד את בנו האחרון, המשיך ר' מתתיהו לצעוד ביחד עם המתים-החיים, בשפתיים חשוקות, מגייס כוחות נפש על אנושיים.
כשכבר היו בתוך שטח גרמניה, ראה לפתע בחבורה של חיילים מהונגריה ומרומניה שסייעו במלחמה לגרמנים. החיילים היו פצועים וחבולים והם שכבו על הארץ כששמיכות פרוסות תחתיהם.
מזווית עיניו הבחין ר' מתתיהו כי מתחת לאחד החיילים פרוסה טלית. על כתפיו של ר' מתתיהו הייתה סמיכה מגולגלת אותה לקח מהמחנה. השמיכה שימשה לו כעין צעיף וחיממה את גופו בקור העז. הוא פנה אל החייל והציע לו להחליף את השמיכה בטלית. החייל שסבר בתחילה כי הוא מבקש ליטול ממנו את הטלית, קם להכותו. אך כשהושיט לו ר' מתתיהו את השמיכה שעליו, נרגע החייל והסכים לעסקת החליפין.
ר' מתתיהו מישש את הטלית בהתרגשות רבה. בכל מאודו רצה לברך עליה ולהתעטף בה. אלא שכעבור רגע גילה כי היא מצויצת רק בשלוש מארבע כנפותיה. מה עושים? עד מהרה מצא ר' מתתיהו פיתרון. הוא פרם את הציציות מאחת הכנפות. כל חוט היה שזור משמונה נימים. הוא הפרידם ושזרם מחדש לחוטים – כל חוט מארבעה נימים בלבד. כעת היה בידיו מספר כפול של חוטים. תוך כדי המשך הצעידה, הטיל ר' מתתיהו ציציות לשתי הכנפות החסרות.
כשסיפר לי זאת נהרו פניו בזוהר עילאי: "אתה מבין?", אמר, "באמצע הדרך מאושוויץ לגרמניה; אנשים נופלים סביבי כזבובים; הגרמנים יימח שמם מאיצים בנו, מקללים אותנו ויורים בכל מי שמעז להאט את הליכתו או למעוד ארצה; ובתוך כל התוהו ובוהו הזה מברך יהודי ברכת 'להתעטף בציצית' עם 'שם ומלכות' ומתעטף לו בטלית כשרה! טלית כשרה!".
כשסיים ר' מתתיהו את סיפורו, השמש נטתה מערבה ואני מיהרתי לתפילת מנחה ולסעודת פורים. הוא מזג פעם נוספת יי"ש לכוסיותינו, הניף כוסית באוויר וקרא בעיניים עצומות, "לחיים!".
בטרם נפרדנו, הביט בי ר' מתתיהו בעיניים אסירות-תודה. "אף על פי שפורים היום, אני שמח שבאת לכאן וגרמת לי לספר את הסיפור, לראשונה מאז תמה המלחמה", אמר. "גרמתי לי הקלה גדולה. חוץ מזה, עצם העובדה שאתה ואני יושבים היום כאן בארץ-ישראל, בפורים, ומאחלים זה לזה 'לחיים', היא בעיניי הניצחון הגדול ביותר על אותו איש צר ואוייב שביקש להשמיד, להרוג ולאבד"…
עזבתי את ביתו של ר' מתתיהו – מסיים ר' צבי את סיפורו – אפוף מחשבות ואחוז התרגשות עצומה. זה היה פורים בלתי נשכח.
מאת הרב זלמן רודרמן, מתוך הסדרה 'בין הדגים לזמירות'
