הוא שכב באחד מאגפיה של המחלקה הפנימית במרכז הרפואי איכילוב בתל-אביב. חדר אחד לפני החדר שבו החלים אחד מבני משפחתי מניתוח קשה. איש צנום, בשנות השישים או השבעים לחייו, שהשיבה כבר זרקה בשערות ראשו וזקנו הדליל.
בתחילה היו אלה פניו החיוורות ושתי עיניו הגדולות, הבוהות, שגרמו לי למקד בו מבט ממושך, ככל שרק נתאפשר לי באותו הרף-עין שבו חלפתי מול מפתן חדרו, בדרכי לחדר הסמוך.
אולם בביקוריי הבאים ובהצצות החטופות שנלוו להם, הבחנתי בשני דברים נוספים אשר הגבירו עוד יותר את תשומת ליבי אליו:
האחד, תמיד – אבל תמיד! – ראיתיו מדבר באוזני מי שעמד ליד מיטתו או שהה אותה שעה בחדרו. רופא, אחות, עובד תחזוקה או קרוב משפחה מזדמן של השכן לחדר – תמיד הוא היה זה שדיבר והאחר שותק ומקשיב. את צליל דבריו אפשר היה לשמוע היטב עד למסדרון. הוא ליווה את מילותיו בתנועות ידיים נלהבות, כאילו תיאר מאורע מסעיר שהתרחש זה עתה.
והדבר השני, מעל לפיג'מת הפסים האחידה שלבש כמו כל יתר החולים, עטה טלית-קטן גדולה במיוחד, צהובה מיושן, שהבליטה עוד יותר את מימדי גופו הכחוש.
בליבי פנימה ידעתי כי זו רק שאלה של זמן עד אשר יבחין בי ויפתח גם עמי בשיחה. לא טעיתי.
היה זה יום אחד בלבד לפני תום אשפוזו של בן משפחתי. באופן חריג ביותר, הפעם לא עמד איש ליד מיטתו והחדר כולו היה ריק מחולים ומבקרים. הוא ישב-שכב על מיטתו, ברגליים מסוכלות, ובהה נכחו בחלל החדר, מפליג בהרהוריו.
משחלפתי ליד חדרו ונעצתי בו בפעם המי-יודע-כמה את עיניי הסקרניות, קלט אותן מיד. למעשה, עד היום לא ברור לי אם אמנם, כפי שנדמה היה לי באותו רגע, היה זה הוא אשר סימן לי בתנועת אצבע מזמינה או שמא היו אלה עיניו המבקשות שמשכו אותי פנימה אל תוך החדר.
כך או כך, עד מהרה מצאתי עצמי עומד ליד מיטתו וממלא את תפקיד המקשיב למספר הבלתי-נלאה.
*
"קוראים לי דניאל ב'", פתח והציג עצמו. בטרם הספקתי אף אני להציג את עצמי, המשיך מיד בדבריו. "אתה בטח שואל את עצמך מדוע אני לובש את הציצית הגדולה הזו מעל לבגדיי", אמר, ספק בשאלה ספק בקביעה. גם הפעם לא המתין למוצא פי. באותו רגע ממש נראה היה כאילו הוא עובר לעולם אחר וכי גם אם הייתי עוזב את החדר היה ממשיך ומפליג, באין משים, בסיפורו.
"נער צעיר הייתי לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. גדלתי בבית חסידי באחת ממדינות מרכז אירופה. בהיותי כבן חמש-עשרה שלחו אותי הוריי ללמוד מקצוע. זמן קצר לאחר מכן כבר עזבתי את הבית ויצאתי לעבוד במקצוע שרכשתי, כדי לסייע בפרנסת המשפחה.
"את מרבית ימיי עשיתי הרחק מהבית ורק מזמן לזמן חזרתי אליו לביקורים קצרים. בכל פעם מחדש, בצאתי מהבית, היה אבי ז"ל נוהג ללוותני כברת דרך ולהשמיע באוזניי דברי חיזוק ועידוד. 'השגח על עצמך, דניאל', היה אומר. 'התרחק מסביבה רעה ושמור על יהדותך. אל תימשך אחר מראות העיניים ואחר הבלי הלב, שהם הווים ונפסדים. לך בדרך התורה למען נרווה ממך אני ואמך רוב נחת'. כך, באלו המילים פחות-או-יותר, בכל פעם ופעם.
"קשיים רבים ולא-מעט הרפתקאות עברו עליי, אך בחסדי ה' עברתי את כולם בשלום ואף נותרתי דבק ביהדותי, נאמן למורשת אבותיי.
"זמן מה לאחר פרוץ המלחמה גויסתי לצבא ההונגרי, שבמשך תקופה מסויימת היה כפוף לגרמניה הנאצית וסייע לה במלחמתה נגד צבאות הברית. גם בהיותי חייל בצבא השתדלתי בכל מאודי לשמור על אורח חיים יהודי. לא תמיד הדבר עלה בידיי.
"אולם הייתה מצווה אחת שבגלל הקלו?ת היחסית לשמור עליה, השתדלתי באופן מיוחד לקיימה – מצוות ציצית. כל שהיה עליי לעשות הוא ללבוש את הציצית מתחת לבגדיי, בלי שאיש ידע על כך אפילו. מה אומר לך? פעמים רבות ראיתי את המוות מול עיניי, ובכל פעם ופעם נשאתי בליבי תפילה לה' – וניצלתי. תמיד עברה בי המחשבה כי הציצית היא שמגינה עליי.
"אך הייתה גם פעם אחת שבה חשתי כי הציצית דווקא מסכנת אותי. היה זה לקראת סוף המלחמה. עם התקדמות כוחות הצבא הרוסי, לחמתי ממש בקו החזית. באותה עת שרר כפור עז ביותר ושלגים כבדים ירדו באזור שבו נלחמנו.
"פלוגתנו נחלה מפלה אחרי מפלה, עד כי לא נותר ממנה הרבה. יום אחד נשארנו אני וקומץ קטן של חיילים, מבודדים לגמרי בתוך מערת קרח קטנה בלב אזור מושלג, ללא מזון, מים וציוד מתאים. לצאת החוצה לא יכולנו, בגלל הסערה המשתוללת. ומצד שני, גם הישארות ממושכת מדי בתוך המערה הייתה כרוכה בסכנת חיים. בשלב מסויים ידענו כי אנו מוכרחים להגיע למקום יישוב ולהשיג מזון ושתייה.
"פתאום שמענו קולות הולכים וקרבים לעברנו. על-פי הקולות הבנו כי מדובר בכוחות צבא ושמחתנו לא ידעה קץ. הנה סוף-סוף נחולץ ונועבר למקום מבטחים. אלא שמהר מאוד הובררה לנו טעותנו המרה. אלה לא היו 'כוחותינו', אלא חיילי האוייב הרוסי.
"כידוע, חיילים שנפלו בשבי במלחמת העולם לא זכו לתנאים משופרים, וזאת בלשון המעטה. באופן טבעי נתקפנו חרדה עמוקה. אני עצמי הייתי שרוי במצב של חולשה ותשישות, כשהובאתי ביחד עם שאר חבריי אל המ?פקדה הקרובה של הצבא הרוסי. התכוננו נפשית לגרוע מכול – חקירות, עינויים ואולי אפילו הוצאה להורג.
*
"עם הגעתנו למפקדה הובאנו תחילה לבדיקה אצל רופא. הייתי במתח נוראי מן הבדיקה, בזוכרי מה יש מתחת לכותונתי. ידעתי שהרוסים אינם חובבי יהודים ואינם אוהבים חיילים המשרתים בשורות האוייב. יכולתי רק לשער כיצד הם יגיבו לחיבור שני הדברים יחד – גם יהודי וגם לוחם לצד הגרמנים.
"השתהיתי במכוון ונקטתי כל סוג של תחבולה כדי לדחות את מפגשי עם הרופא. לבסוף היה הדבר בלתי נמנע. כשהגיע תורי להיבדק, חשתי כאילו ליבי עומד להתפלץ. הצטוויתי לפשוט את הכותונת ואז נתגלתה הציצית. קיוויתי שהרופא לא ראה מימיו ציצית ולא ידע מהי.
"אולם במהרה הסתבר לי שטעיתי. הרופא ידע גם ידע. הוא נעץ בה מבטים בוחנים ואף מישש את הציציות באצבעותיו. ליבי הלם כקורנס. לפתע הביט הרופא היישר לתוך עיניי ואמר לי, כמעט זעק, 'שמע ישראל!'. מעוצמת ההלם והתדהמה חשתי סחרחורת חריפה. כל החדר כמו חג סביבי.
"כעבור שניות התאוששתי. הבנתי שזו דרכו לספר לי כי גם הוא יהודי וכי כל רע לא יאונה לי. נעניתי לו בניד ראש קל ודמעות נקשרו בעיניי. הבחנתי בבירור בלחות שהציפה גם את עיניו.
"מאותו רגע והלאה נטל אותי הרופא תחת חסותו. בעזרת קשריו הטובים עם הצמרת הפיקודית, הצליח לשכנע את יתר החיילים שלא לנגוע בי לרעה. הוא אף דאג לי לאספקה סדירה של תרופות סולפה, שכידוע באותו זמן היו עדיין חדשות ולא ניתנו לכל אחד, וודאי לא לשבויי מלחמה. בזכותו, למעשה, נותרתי בחיים".
בנקודה זו, כך נראה, שב דניאל ב' חזרה לקרקע המציאות. פתאום כאילו נזכר שאני עומד מולו ומאזין לו. הוא חייך אליי מאוזן לאוזן ואמר: "כעת אתה מבין? מאז ועד היום מקפיד הנני ללבוש את הציצית מעל לכל בגדיי. לא חשוב קיץ או חורף; בבית, ברחוב או כאן במיטה – תמיד הציצית מלמעלה. שכולם יראו! בכך אני מקיים כעין נדר שנדרתי בליבי, לספר את סיפורי זה באוזני כל מי שאפגוש ושיסכים להקשיב לי"…
מאת הרב זלמן רודרמן שיחי', מתוך הסדרה הפופולרית 'בין הדגים לזמירות'
