הגאון הנודע רבי אברהם-אבוש, רבה של פרנקפורט-דמיין, נפטר לבית עולמו ופרנסי הקהילה הגדולה והמכובדת תרו אחר ממלא מקום ראוי לרבם הנערץ. לא הייתה זו משימה קלה כלל ועיקר, למצוא רב חדש שיהלום את מידותיו הגדולות של הרב המנוח.
גאון וצדיק היה ומוערך על-ידי כל החוגים. אף כי לא נמנה עם עדת החסידים, שיבחו הבעש"ט ביותר, ופעם אחת אף אמר עליו, "רבי אבוש'ל הוא בעל רוח-הקודש ונהירין לו שבילי דרקיע יותר משבילי דפרנקפורט"…
כעת, כאמור, חיפשו לו יורש.
לא חלפה תקופה ארוכה ועל כס הרבנות המעטירה עלה הגאון רבי פנחס הלוי הורוביץ (מחברם של הספרים הנודעים 'הפלאה' ו'המקנה').
מה גרם לפרנסי קהילה אשכנזית שמרנית זו לבחור מבין כל גאוני הארץ דווקא ברבי פנחס שהיה מעמודי התווך של תנועת החסידות בדורו ושהנהגותיו היו על-פי מנהג ספרד?
התשובה לשאלה זו נעוצה בפרשה שהסעירה את כל קהילות אשכנז בשנים תקכ"ו-תקכ"ז. ומעשה שהיה, כמה שנים קודם לכן, כך היה:
יהודי תושב מנהיים נשא לו אישה מהעיר בונא. למחרת החתונה קם הלה והודיע בצער לרעייתו הטרייה, כי מפני טעם הכמוס עמו מוכרח הוא לעזוב את גבולות המדינה ולבקש לו מפלט בארץ אחרת. כעבור ימים אחדים נטש האיש את אשתו הנדהמת ונעלם כאילו בלעתו האדמה.
בני משפחת האישה לא ויתרו. הם ערכו מצוד נרחב אחר הבעל הנמלט, עד אשר גילוהו. חרף הפצרותיהם המרובות לשוב לחיק אשתו, נותר האיש בשלו. לדבריו, עונש מוות – לא-פחות – צפוי לו במדינתו, אם יתפסוהו השלטונות. אך כדי שלא להותיר את רעייתו שזה אך נשא, עגונה, הסכים האיש להיפגש עמה בעיר קליווה, שהייתה בשליטת דוכסות אחרת, 'נייטרלית', ושם לתת לה גט.
רבה הראשי של דוכסות קליווה היה מגדולי הרבנים בימים ההם – הגאון רבי ישראל ליפשיץ (תלמיד הגאון בעל ה'כנסת יחזקאל' ואבי זקנו של בעל ה'תפארת ישראל' על המשניות). לפני בית דינו התייצבו שני בני הזוג בבואם להתגרש.
תחילה הסתגר רבה של קליווה עם הבעל, בניסיון אחרון להשכין שלום בינו ובין אשתו הטרייה ולסיים בכך את כל הפרשה כולה. אולם דבריו נפלו על אוזניים ערלות. "לא מצאתי באשתי כל חיסרון", טען הבעל חזור וטעון, "אולם מה אעשה ובאזור מולדתי צפוי אני למשפט מוות"…
כארבע שעות ארכה שיחת הבירור של הרב עם הבעל, שיחה שנסתיימה בגירושי האישה האומללה. מיד לאחר מכן נעלם הבעל ושוב לא נודעו עקבותיו.
●
בחלוף זמן בא ערעור על הגט לפני בית-הדין שבמנהיים (עירו של המגרש). לאחר בירור יסודי ומקיף שקיים בית-הדין במנהיים, העלו חבריו ובראשם הגאון רבי טבלי הס את פסק דינם ולפיו סימני אי-שפיות נתגלו בבעל המגרש ולאור זאת הגט שסידר רבה של קליווה בטל ומבוטל והאישה אסורה להינשא.
בין מנהיים לקליווה פרצה מחלוקת עזה, שמהר מאוד גלשה אל מחוץ לגבולותיהן והציתה תבערה ענקית בכל העולם הרבני כולו. כמעט כל גדולי הרבנים שבאותו הדור נקראו לחוות את דעתם על המצב העגום והסבוך שנוצר.
בראש התומכים ברבה של קליווה ובהכשרת הגט ניצבו הרבנים הגאונים רבי אריה-לייב (בעל ה'שאגת אריה'), הרב יעב"ץ (בנו של ה'חכם צבי'), רבי יצחק הורביץ (רבה של המבורג) ורבי יחזקאל לנדא (בעל ה'נודע ביהודה').
מנגד, ניצבה קבוצת רבנים דגולים וגאוני עולם שהצדיקו את בית-הדין של מנהיים אשר פסל את הגט. בראשם עמד הגאון רבי אברהם-אבוש, רבה של פרנקפורט-דמיין.
עניו ושפל-רוח היה רבה של פרנקפורט. בני עירו רגילים היו לראותו מחזר על הפתחים כדי לאסוף כסף למען עניים מרודים שהתדפקו דרך קבע על דלת ביתו. ומספרים כי כאשר בא לשבת על כס הרבנות ואלפי תושבי פרנקפורט יצאו לקבל את פניו, השתמט בחשאי מהכרכרה ורק בהגיע ההמון לעיר הבחינו הכול כי הכרכרה שליוו… ריקה. אולם בפרשה הזאת התעטף רבי אברהם-אבוש באדרת עוז ותקיפו?ת, וקבע נחרצות כי הגט בטל והאישה אסורה להינשא.
כאמור, התבערה הייתה גדולה ומרה. הגאון רבי יחזקאל לנדא, למשל, באחת מדרשותיו בפראג, במעמד של יותר מאלף איש, הכריז על כשרותו של הגט באומרו בין השאר: "הנני נשבע ברבים – ככה נזכה להיות השנה הזאת מותרים מן הגלות המרה, כשם שהאישה הזאת מותרת"…
*
פרנסי פרנקפורט, בתורם אחרי רב שימלא את מקומו של רבם הנערץ, חיפשו אפוא אישיות רבנית בולטת אשר לא יצאה בשעתו, כנגד רבם, בסוגיית הגט מקליווה. עד כדי כך העריצו את רבם וקינאו לכבודו, עד כי בפנקס הקהל של פרנקפורט, ביום ט' במרחשוון תקכ"ה, נכתב מפורש: "לא יהיה הרב מפראג, לא הוא ובניו ובני בניו וכן חתניו ולוקחי בנותיו או בנות-בנותיו – שלא יותן להם שום התמנות בקהילתנו, יהיה מי שיהיה, אפילו להיות ריש גרגותא. גם כשיעבור עלינו שום אחד מהם בקהילתנו, שלא יותן להם שום כבוד לדרוש ברבים". וכל זאת משום דבריו הנחרצים הנ"ל של רבי יחזקאל לנדא נגד רבם.
ואולם עד מהרה התברר להם כי מבין כל גאוני הדור הבולטים נמצא רק אחד ויחיד שלא יצא להכשיר את הגט מקליווה והוא הגאון רבי פנחס הלוי הורוביץ. העלימו פרנסי פרנקפורט-דמיין את עיניהם מחסידותו של רבי פנחס ומינוהו רב עליהם.
עד כאן חלקו הגלוי של הסיפור מאחורי מינויו של הרב החסיד. אך היה לכך חלק נוסף שנסתר מידיעתם של פרנסי פרנקפורט-דמיין:
האמת היא כי גם רבי פנחס הלוי הורוביץ נדרש לסוגיית הגט. בשעתו כבר ישב ובמו ידיו אף כתב 'תשובה' הלכתית ארוכה להכשיר את הגט מקליווה. אולם לאחר גמר כתיבת התשובה, כשהושיט יד לקחת את צנצנת החול שעמדה על שולחנו בכדי לפזר ממנה על האותיות, לייבשן, טעה ולקח במקומה את כסת הדיו. משהבחין בטעותו כבר כיסה כתם דיו גדול את שורות ה'תשובה'…
רבי פנחס שהיה אמון על שיטת רבו הבעש"ט לפיה כל מאורע בעולם, גדול כקטן, מכוון באופן ישיר על-ידי ההשגחה העליונה – הרהר לרגע במה שאירע ומיד פנה לסובבים אותו ואמר: "על-פי השכל הישר וכללי הלימוד שקיבלתי מרבותיי, ברור לי לגמרי כי הצדק עם הרב מקליווה וכי הגט כשר. אך נראה כי מהשמים עכבוני מלחוות דעה בשאלה זו; על כן חושבני כי יפה השתיקה וכל מה דעביד רחמנא – לטב עביד".
באותו רגע ממש נקבעה משמים כהונתו העתידית בתפקיד רבה של פרנקפורט-דמיין.
מאת הרב זלמן רודרמן שיחי', מתוך הספר החדש 'בין הדגים לזמירות'
