באותה שבת התקבצו רבים מתושבי קרלין מכל קצות העיר אל בית-הכנסת הגדול. הכול ביקשו ליהנות מקול הטנור הנפלא של החזן האורח שהגיע לעירם, כדי להנעים להם את השבת. שבועות ציפו לשבת זו והנה היא סוף-סוף הגיעה.
ואכן, החזן שהגיע בלוויית עוזרו הצמוד, חזן מצויין בזכות עצמו, לא אכזב. הוא העניק לציבור המתפללים הגדול שעות של קורת-רוח ושל הנאה מתפילתו הערבה. דממה מוחלטת שררה בבית-הכנסת העמוס מתפללים, שעה שקולו של החזן המהולל נסק לגבהים עצומים, וירד, ושוב עלה, וכל זאת בקלילות מדהימה.
תפילת ליל שבת הסתיימה והכול התפזרו לבתיהם אחוזי התפעלות מהתפילה החגיגית. היא הסבה לבני קרלין עונג עצום והייתה לשיחת הכול, גם בהתגודדויות שלאחר סעודת השבת וכן בבוקר שלמחרת.
תפילת שחרית הסתיימה ועמה גם קריאת התורה. כעת המתינו הכול בדריכות לשיא השיאים – תפילת מוסף. לפתע נשמע רחש בקהל. כל העיניים הופנו לעבר הפתח ומבטי הפתעה עלו בהן.
על מפתן בית-הכנסת ניצב הצדיק רבי אהרון מקרלין בכבודו ובעצמו. הדבר היה לפלא. זמנו של הצדיק היה יקר לו עד מאוד. הופעתו לתפילת החזן האורח נראתה תמוהה למדיי. האם גם הוא בא כדי ליהנות מסלסולים חזניים?!
החזן, מודע לציפיות הגבוהות ממנו ומלא חשיבות עצמית, היטיב את הטלית על ראשו וכבר עמד לפתוח באמירת 'יקום פורקן'. לפתע תקפו שיעול חזק. ככל שהתאמץ לגבור על השיעול ולהחניקו, התעצם השיעול ונעשה כבד ועמוק יותר. מבוכה גדולה השתררה בבית-הכנסת. כשחדל לבסוף משיעולו, היה החזן סמוק ומיוזע.
בניסיון נואש למחות את רישומן הלא-מחמיא של הדקות האחרונות, נטל לריאותיו נשימה עמוקה, וניסה להרעים בקולו 'יקום פורקן מן שמיא'. מילות התפילה בקעו מגרונו בצליל צרוד ומגוחך.
בוש ונכלם סימן החזן לעוזרו להתקרב ולמלא את מקומו.
●
על פניו של העוזר ניכר מתח רב. היה עליו להיכנס לנעליו הגדולות של החזן הנודע ולשאת על כתפיו את המשא הכבד של ציפיות הקהל. הוא בלע את רוקו ופתח ב'יקום פורקן'. ליתר דיוק, ניסה לפתוח. שכן גם קולו בגד בו ומגרונו עלה קול חלוש, מהוסס, ובעיקר… מזייף.
באותה שנייה ממש סב הצדיק מקרלין על עקביו ועזב את בית-הכנסת. רעש ומהומה השתררו בקהל. התקווה הגדולה הייתה לאכזבה עמוקה, ותחושת התרוממות-הרוח נהפכה באחת לאווירת נכאים.
הכול היו שותפים לתחושה עזה, גם אם בלתי מובנת בעליל, כי קיים קשר הדוק בין הופעתו הפתאומית, הקצרה, של הצדיק בבית-הכנסת לבין מה שאירע. "רק קפידה של הצדיק יכולה לעולל זאת לשני החזנים", אמרו המתפללים זה לזה.
בעל-הבית שאירח את החזן ועוזרו לא נמנה עם חסידיו של רבי אהרון. אף-על-פי-כן, גם הוא היה משוכנע כי המפתח לאובדן קולם נמצא בידי הצדיק. "עצתי לכם היא, כי לאחר תפילת מנחה ניגש שלושתנו לבית-מדרשו של הצדיק ונניח על שולחנו בקבוק יין לזכותכם. אני בטוח כי הדבר יפיס את דעתו והצדיק יתפלל למענכם".
מכיוון שקולם של השניים לא שב אליהם עד לשעת המנחה, נאלצו לעשות כעצת מארחם. פנו אפוא השלושה והלכו לבית-מדרשו של הצדיק שכבר היה מלא וגדוש בחסידים, בעיצומה של סעודת 'רעווא דרעווין'. המארח העמיד בקבוק יין משובח על השולחן ופנה אל הצדיק בבקשה להשיב לאורחיו את קולם.
"וכי אני הוא שנתתי להם את קולם, שיש בכוחי לקחתו מהם?!", תמה הצדיק על עצם בקשת המארח.
החזן, שכבר ספג די והותר ביזיונות באותו יום, התרתח והתקשה למשול ברוחו. "האם אין בליבכם רחמים? וכי אינכם חוששים מפגיעה בפרנסתם של יהודים?!", החציף פניו כנגד הצדיק.
הצדיק מקרלין הרים את עיניו והישירן לעבר החזן ועוזרו.
"ריקים ופוחזים!", הרעים עליהם בקולו, "התוודו על חטאיכם!".
לשונם של החזן ועוזרו דבקה לחיכם. הצדיק המשיך: "האם כל חוטא רשאי להיות שליחם של ישראל להעלות את תפילתם אל תחת כיסא הכבוד?!".
החזן המכובד לא היה יכול עוד לשאת את הבושה לנוכח הקהל הרב שעקב בעיניים משתאות אחר חילופי הדברים. בזעם רב מיהר לנטוש את בית-המדרש. לעומתו עוזרו נותר שם כמסומר למקומו. לפתע פרץ זרם של דמעות חמות מעיניו.
באותו רגע הסב הצדיק מקרלין את מבטו ממנו וחזר לנהל את שולחנו. כל אותה שעה הוסיף העוזר לבכות בכי תמרורים חסר מעצורים.
●
לאחר צאת השבת פנה הצדיק מקרלין אל עוזר החזן: "אם אציע לך לבחור בין תשובה שלמה לבין החזרת קולך, במה תבחר?".
האיש הרהר קלות ומיד השיב: "מוכן אני בלב שלם לוותר על קולי כדי לזכות בתשובה שלמה. מה חפץ לי בקול שלא יערב לפני הבורא?".
ראה הצדיק כי דברי העוזר נאמרים מעומק הלב וכי רצונו לחזור בתשובה שלמה, כן ואמיתי. הזמינו לחדרו ושם הורה לו להתוודות על חטאיו. בלב שבור לרסיסים מנה הלה רשימה ארוכה ו'מפוארת' של עברות שהוא וחברו החזן נכשלו בהן במהלך מסעותיהם המשותפים – לצורך הופעותיהם – על פני הארץ.
לאחר מכן הורה לו הצדיק דרך-תשובה. בין השאר ציווה עליו לרוץ פעמיים בכל יום ברגליו לבית-הכנסת של העיר הסמוכה למקום מגוריו, כדי לתקן בכך את כל הריצות שרץ למטרות שליליות. כך, במשך שלושה שבועות.
בתום שלושת השבועות התייצב עוזר החזן לפני הצדיק. זה היה בעיצומה של סעודת מצווה שבה ישב הצדיק עם קבוצה מחסידיו. "דומני כי מיטיב אתה לשיר", אמר לו הצדיק במאור פנים ובחיוך רחב. וראה זה פלא, האיש פתח את פיו וקולו הרם והערב שב אליו כבראשונה.
ולעומתו, החזן, שהתעקש וסירב להתוודות על חטאיו, איבד את קולו לצמיתות. הנה כי כן, אצל האחד נתקיים "אשירה לה'", בעוד רעהו ירד מגדולתו יען "כי גאה גאה"…
מאת הרב זלמן רודרמן, מתוך הסדרה 'בין הדגים לזמירות', סיפורים לכל שבת וחג.
