סיפור לשבת הגדול – אל האלוקים, מן העבודה

עבודת ההכנה לחג-הפסח בעיירה ליובאוויטש, מקום שבתם של ארבעה משבעת רועי חב"ד, החלה כבר בימות הקיץ. כשלושים קילומטרים מהעיירה, בדרך הנוסעת לדוברובנה, שכנה אחוזת שצירבינה. אחוזה זו הייתה של החסיד ר' זלמן – תלמיד-חכם ובקי מופלג בש"ס, בהלכה ובחסידות – שכונה בפי כול, "ר' זלמן שצירבינר".

בשדותיו של ר' זלמן היו קוצרים חיטים למצה-שמורה, למשפחת האדמו"ר ולכל שאר הסמוכים על שולחנו. על יום הקציר המדוייק הוחלט רק לאחר שנתמלאו מספר תנאים בסיסיים: היום המדובר צריך היה להיות בהיר וצח לגמרי, חם מאוד, ואחרי שלושה ימים שבהם לא ירדה אפילו טיפת גשם אחת.

בהתקרב המועד המשוער של קציר החיטים, היה ר' זלמן בא לליובאוויטש, מלווה במספר עגלות רתומות לסוסים, וחוזר לשצירבינה כשהעגלות נושאות עליהן את החסידים שהתעסקו במלאכת הקציר למצות שעתידות היו לעלות על שולחן הצדיק והסובבים אותו.

לשמחתו של ר' זלמן באותם ימים היו שלוש סיבות. ראשית, הוא שמח על עצם הזכות הגדולה שנפלה בחלקו דווקא. שנית, באותם ימים ספורים שבהם עשתה חבורת החסידים באחוזתו, המקום כולו לובש היה חג ואווירת קדושה הייתה אופפת אותו. ושלישית, ביום הקציר עצמו היה נשלח שליח מיוחד לליובאוויטש שדיווח לצדיק כי היום הוא יום הקציר. או-אז היה הרבי עולה על העגלה ונוסע בעצמו לשצירבינה, לפקח מקרוב על מלאכת הקציר והדישה.

הקציר עצמו התבצע בשמחה רבה אך בה בעת גם באווירת רצינות וכובד ראש. החסידים בניצוחו של ר' זלמן קצרו את החיטים במגלים שבידיהם, כשהם לובשים את בגדיהם העליונים ואף חוגרים את אבנטיהם. באותן שעות של קציר חיטים מילאו את חלל האוויר צלילי שירתם השמחה של החסידים.

עם סיום הקצירה והדישה, נעמדו הכול לתפילת מנחה 'חגיגית', שבאופן מסורתי ר' זלמן עצמו עובר היה בה לפני התיבה. ובתום התפילה היו האדמו"ר והחסידים סרים אל בוסתן הפירות שבאחוזה, שם כבר המתין להם שולחן ערוך כיד המלך, לסעודה שר' זלמן נהג לכנות 'סעודת מצווה'. במהלך סעודה זו היה הצדיק דורש בענייני חסידות ולאחר מכן התקיימה במקום תפילת ערבית.

לליובאוויטש שב האדמו"ר רק למחרת היום, לאחר שהתפלל תפילת שחרית באחוזה. יתר החסידים היו מתעכבים עוד מספר שעות בשצירבינה ושבים לעיירה רק לעת ערב, כששקי החיטים עימם. שקים אלו היו נתלים בחדר מיוחד, סגור ויבש, עד למועד טחינת הגרעינים לקמח ואפייתם למצות – בערב חג-הפסח ממש.

סדר זה נשתמר במשך כמה שנים ארוכות.

לאחר פטירת החסיד ר' זלמן שצירבינר, החלו לקצור חיטים בעבור הצדיק ובאי ביתו, באחוזתו של הגביר החסיד, ר' נחמן דוליצקי.

בשנת תרנ"ז, השנה הראשונה להתייסדות ישיבת 'תומכי תמימים', אם ישיבות חב"ד-ליובאוויטש בעולם, נמסרו כל המלאכות הקשורות במצות, מרגע קצירת החיטים ועד צאת המצות מהתנור, לידיהם של תלמידי הישיבה. באמצעות ראשי הישיבה, משגיחיה ומשפיעיה, קיבלו התלמידים מכ"ק האדמו"ר רבי שלום-דובער (הרש"ב) שניאורסון, הנחיות מפורטות לגבי שאיבת ה'מים שלנו', לישת הבצק, רידודו וכל שאר פרטי האפייה וכללי הכשרות המחמירים עליהם הקפיד ביותר.

זמן מה לפני חג הפסח באחת השנים, התקבל לישיבה תלמיד חדש.

תהליך קבלת התלמידים לישיבת 'תומכי תמימים' היה מורכב למדי: בבוא עלם צעיר להתקבל לישיבה, היה עליו לעבור שתי בחינות שונות – גלויה ונסתרת. הבחינה הגלויה עסקה ברמת למדנותו, בהיקף ידיעותיו ובעומק הבנתו. הבחינה האחרת, שמטבע הדברים נסתרה מעיניו ומידיעתו של הצעיר, נגעה ליראת השמים שלו ולמידותיו הטובות. רק מי שנמצא ראוי בשתי אמות מידה אלה – התקבל לישיבה.

בין אנשי הישיבה היו מי שנתבקשו לפקוח עין על הצעיר ולחוות לאחר מכן את דעתם עליו. שתי חוות הדעת – הגלויה והסמויה – הוגשו לבנו של האדמו"ר, הלוא הוא רבי יוסף-יצחק (הריי"צ), שבאותה עת שימש מנהל הישיבה בפועל. את שתי חוות הדעת גיבש הריי"צ לדו"ח אחד אותו היה מגיש לאביו האדמו"ר.

ההחלטה הסופית אם לקבל את הצעיר לישיבה או לדחותו, מסורה הייתה אך ורק בידי אדמו"ר הרש"ב בכבודו ובעצמו.

בדו"ח שהגיש הריי"צ לאביו על התלמיד שבו עסקינן, נמצאה 'סתירה' בין תוצאות הבחינה הגלויה שעבר ובין מסקנות הבדיקה הסמויה שנעשתה לו. כי הנה בעוד בכל הנוגע לכישרונותיו ולידיעותיו בתורה, הבחור הבריק, בכל מה שקשור היה לענייני הנהגה ומידות, רחוק היה מלהשביע את רצון ראשי הישיבה. המילים שבהן נקט הריי"צ בדו"ח המסכם שהגיש לאביו היו חריפות למדי: "מידותיו גסות והדבר ניכר אפילו בתווי פניו המגושמים".

עיין האדמו"ר בדו"ח ושקע במחשבותיו. "נקבל אותו לישיבה", פסק בתום הרהור ממושך. "ואולם הוא יידרש לעבודה מיוחדת, כדי לעדן את מידותיו ולזכך את נפשו", הטעים.

שתיקה השתררה בחדר.

"בעוד ימים מספר תחל העבודה סביב המצות", המשיך רבי שלום-דובער ואמר לבנו. "הטל על התלמיד החדש את העבודות הקשות ביותר. דאג כי מעתה ועד פסח, לא תהיה לו אפילו דקה אחת של פנאי לעצמו. שיהיה עסוק אך ורק בלימוד התורה הקדושה וביגיעה של מצווה".

הריי"צ לא נזקק להסברים מפורטים מדיי. אוזניו החדות קלטו היטב גם את רוח דברי אביו.

התלמיד החדש התבקש לעסוק בברירת החיטים שנעשתה שלוש פעמים בזו אחר זו. הכמות הייתה רבה והמלאכה קשה. לאחר מכן נצטווה לנקות את הרחיים המיוחדים לפסח. בשלב הבא הוטלה עליו מלאכת תחינת הגרעינים. וכל זאת, כמובן, בנוסף על סדרי הלימוד הקבועים בישיבה.

בליל י"ד בניסן ציווה הריי"צ על הצעיר שזה מקורב בא, לבדוק את החמץ בבית-הכנסת של ה'חצר' ואף במשרדי הישיבה. העבודה הזאת לבדה נמשכה עד השעה שתיים-שלוש לפנות בוקר. בשבע בבוקר כבר היה עליו להתייצב באולם המאפייה, להכין את התנור לקראת אפיית המצות שתחל מאוחר יותר.

לאחר שהסתיימו כל עבודות ההכנה לאפייה ואפיית המצות עצמה, ואחרי ששב מטבילה במקווה, היו כל אבריו של התלמיד לאים. אבל הריי"צ לא הניח לו. הוא זימנו אליו והורה לו ללמוד בעיון רב את 'תורתו' הארוכה של הרב בעל ה'תניא' על הפסוק "ששת ימים תאכל מצות", זו המופיעה בסידורו ('סידור עם דא"ח').

"מחר בבוקר לפני התפילה, בוא אליי ונלמד זאת שוב ביחד", הוסיף הריי"צ ואמר. למרבה הפלא, התלמיד קיבל עליו את כל המטלות כולן בשתיקה ובהכנעה.

גם בליל הסדר עצמו הוטל עליו תפקיד אחראי: תלמידי הישיבה היו עורכים את ה'סדר' באולם הלימודים הגדול ('הזאל הגדול'). השולחנות סודרו באופן קפדני ולכל תלמיד ותלמיד היה מקום קבוע שבו הוא ישב לאורך כל שמונת ימי החג. הפרטים הללו נקבעו מראש על-ידי הנהלת הישיבה, שהייתה ידועה בכללי המשמעת הנוקשים שהנהיגה. לכל שולחן ושולחן היה 'ממונה', והתלמיד החדש היה אף הוא 'ממונה' על אחד השולחנות. מתוקף תפקידו, גם בלילה הזה הוא לא ראה את יצועו לפני השעה שתיים.

ולמרות כל זאת, למחרת עם שחר התייצב התלמיד לפני הריי"צ, אחרי שעוד קודם לכן הספיק ללמוד בעיון את מה שהצטווה ללמוד. הריי"צ היה שבע רצון מידיעותיו של התלמיד. בנוסף לכך, הוא התרשם ממנו, כי הלימוד חדר לתוך נפשו והתעצם עם אישיותו.

נוהג היה בישיבת 'תומכי תמימים' בליובאוויטש, שבאחרון של פסח סעד האדמו"ר עם התלמידים ואף השמיע לפניהם דברי תורה וחסידות, מענייני דיומא.

בסעודת אחרון של פסח באותה שנה, קרא האדמו"ר הרש"ב לבנו, ובמנוד ראש עדין רמז לו על התלמיד החדש. "ראה, יוסף-יצחק…", אמר הצדיק לבנו. "הבט וראה כמה גדול כוחה של 'זיעה של מצווה'. כל הגסות נעלמה מפניו והרי הוא בבחינת 'פנים חדשות באו לכאן'…".

חיוך של קורת רוח נח על שפתי הצדיק. "ובכן", הוסיף בחצי לחישה, "עתה הריני משוכנע כי בעזרת ה' יגדל הבחור ויהיה אילן מפואר שיצמיח פירות נאים ומשובחים!".

 

מאת הרב זלמן רודרמן שיחי', מתוך הסדרה 'בין הדגים לזמירות'

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *