"'אציל' פלוני איבד אתמול את ארנקו בעת שנסע במרכבתו בחוצות העיר; המוצא הישר יתוגמל במאה רובלים מידי ה'אציל'!" – כך נאמר במודעה שהתפרסמה באותו בוקר בעיתון היומי של לודז'.
אבידת ה'אציל' הייתה עד מהרה לשיחת היום. הכול הניחו כי אם ה'אציל' מוכן לגמול מאה רובלים על השבת האבידה, אות היא כי הסכום שאיבד… גבוה בהרבה.
יהודי פשוט ודל היה פסח-משה. את מחייתו מצא בעבודות קשות שלא הצריכו ידע ומיומנות. אף-על-פי-כן התברכו פסח-משה ובני משפחתו בשמחת חיים. אשתו וילדיו, שמונה במספר, הסכינו לתנאי הדחקות ומעולם לא הזו בדמיונות שווא על חיי עושר ורווחה.
השעה הייתה שעת בוקר ופסח-משה עשה את דרכו מתפילת שחרית לביתו.
עיניו תרו סביב, כהרגלן, בחפשן אחר עבודה מזדמנת. לא הרחק מביתו הבחין מזווית העין בחפץ כלשהו, מוטל בצד הדרך. ללא מחשבה יתרה התכופף להרימו. די היה לו בהצצה חטופה כדי להיווכח כי מדובר בארנק גדוש בשטרות כסף. עד אשר יחליט אם אמת ראו עיניו או שמא חזיון תעתועים בלבד הוא – טמן את הארנק עמוק בתוך כיסו.
רק בביתו העז פסח-משה להוציא את הארנק מכיסו. בידיים רועדות פתחו והוציא מתוכו חבילת שטרות שמנה. בעיניים בורקות מנה אותם. ערך השטרות הסתכם באלף רובלים. מעולם לא החזיק בידיו – ודומה כי אף לא ראה – כסף כה רב. אשליותיו השיאוהו למרחקים ובעיני רוחו כבר ראה עצמו גביר בעמיו. אולם תכף ומייד שב אל קרקע המציאות. מישהו איבד את הארנק עם הכסף ועליו להשיבו לו.
לפתע הלמה בראשו המחשבה: ה'אציל'!… אין ספק כי זהו ארנקו האבוד של ה'אציל', אשר הבטיח מאה רובלים למוצא הישר! מאה רובלים גם הם היו סכום שפסח-משה יכול היה עד אז לדמיין בלבד.
●
ברגליים קלות מיהר פסח-משה אל בית ה'אציל'. ה'אציל' נטל את הארנק בהתלהבות וחיוך של שביעות-רצון נמרח על פניו. הוא הוציא את השטרות והחל למנותם. בתוך כך העיף מבט בוחן ביהודי שלפניו ופניו נתכרכמו. האומנם ייאלץ להפסיד מאה רובלים למען "יהודי עלוב" זה?…
הוא סיים למנות את השטרות והנה התברר לו כי כל כספו האבוד הושב אליו בשלמות. אלא שאז נשא אל פסח-משה מבט מרושע וחורש רעות. בטון חמור הרעים עליו: "והיכן הם אלף הרובלים הנוספים שהיו בארנק, יהודי נבזה ושפל?"…
פסח-משה ההמום, לא האמין למשמע אוזניו. הוא ציפה להרעפת תשבחות על ראשו, ובעיקר ייחל לגמול הנאה שה'אציל' התחייב למחזיר האבידה. תחת זאת גילה לפתע כי הוא מואשם בגניבה!
פיו של פסח-משה נאלם דום. ה'אציל' לא ויתר והוא שב על תביעתו לקבל את "אלף הרובלים הנוספים שהיו בארנק". רועד מאימה סולק פסח-משה בבושת פנים מבית ה'אציל', תוך שהלה מודיע לו חגיגית כי ימצה עמו את הדין על ספסל הנאשמים.
מבולבל ונבוך שוטט פסח-משה בחוצות לודז'. טרם הספיק לעכל את מזלו הטוב שהמציא לידיו את האבידה וכבר ניחתה על ראשו צרה שכזו.
פתאום ידע מה עליו לעשות. הוא כיוון את צעדיו לעבר ביתו של רב העיר. הרב כבר יידע כיצד להושיעו, אמר לעצמו וזיק של תקווה ניעור בליבו.
הגאון רבי אליהו-חיים מייזל, רבה של לודז', האזין רוב קשב לסיפורו העגום והמדהים כאחד של פסח-משה. ברור היה לגאון כי כל דבריו אמת הם וכי ה'אציל' טפל עליו עלילה בזויה. לאחר שהרגיעו, פנה אליו רבי אליהו-חיים ואמר: "שמע נא, יקירי, צעדך הראשון יהיה למצוא עורך-דין שיסכים להגן עליך במשפט. לאחר שתשיג עורך-דין אמור לו לסור אליי ואני כבר אנחה אותו".
כשיצא מבית הרב חש פסח-משה הקלת מה. רבי אליהו-חיים נודע בפיקחותו העצומה, שלא אחת סייעה לו לעמוד כחומה בצורה מול נוכלים למיניהם. למחרת היום התייצב בביתו של הרב עורך-דינו המיועד של פסח-משה. לאחר שהסתודד שעה קלה עם רבי אליהו-חיים, יצא מביתו מבליע חיוך מסתורי.
●
מועד המשפט הגיע. שופטים עוטי גלימה ופאות נוכריות מסולסלות ישבו על כיסאותיהם המוגבהים והכול סביב הקרין הוד והדר. ה'אציל' הפולני הוזמן להציג את תביעתו. בלהט רב שב על האשמותיו כנגד "היהודי הנוכל" שגנב מחצית מכספו האבוד.
לאחר מכן נקרא פסח-משה להשיב על ההאשמה החמורה כנגדו. בקול נכאים גולל את השתלשלות הדברים וסיפר כיצד ממוצא ישר והגון נהפך באחת לגנב מושמץ ונרדף. נחיתותו של היהודי האלמוני אל מול ה'אציל' הנכבד הייתה בולטת.
עורך-דינו של פסח-משה נקרא אל הדוכן כדי לשאת דברי סנגוריה על מרשו. ללא כל הקדמות, הישיר עורך-הדין מבט אל ה'אציל'.
"אם-כן, טוען אתה כי אלפיים רובלים – ולא אלף – היו בארנקך האבוד", אמר.
"חד וחלק!", ענה ה'אציל'.
"האם מוכן אתה אף להישבע על כך?", שאל עורך-הדין.
"הריני נשבע בזאת בכל הקדוש והיקר לי כי כל דבריי אמת", הזדרז ה'אציל' להישבע. הביטחון שהקרין ה'אציל' כמו גם שבועתו, חיזקו את מהימנותו.
עורך-הדין שקע בהרהוריו תוך שהוא פוסע אנה ואנה בידיים שלובות לאחור.
לפתע נעצר על מקומו. "רבותי המכובדים, אנשי ההיגיון והצדק", פנה אל חבר השופטים. "עומדים אנו לפני דילמה אמיתית. מחד גיסא, אי-אפשר להטיל ספק במהימנותו של ה'אציל' הנכבד; לבטח לא לאחר שנשבע עליהם בכל הקדוש והיקר לו. אולם מאידך גיסא, מבקש אנוכי להפנות שאלה אל השכל הישר שלכם: אם אמנם שלשל מרשי לכיסו מחצית מן הסכום, מדוע לא נטל את מלוא הסכום?!"…
עורך-הדין עשה אתנח קצר כדי לתת לשאלתו את המשקל הראוי, ומיד המשיך: "לא רבותיי! אדם רמאי לא היה מחזיר אלף רובלים שאיש בעולם אינו יודע כי הם בידיו. אין ספק אפוא כי גם דבריו של מרשי כנים הם ומכאן שהארנק שמצא הכיל אלף רובלים בלבד. כיצד אם-כן מיישבים את הסתירה?".
עורך הדין נטל אוויר לריאותיו והמשיך: "ובכן, רבותיי המכובדים, דומני כי הפתרון פשוט למדי – הארנק שמצא היהודי, איננו הארנק שאיבד ה'אציל'! כך לא נחטא לשכל הישר, וגם לא נפליל את ה'אציל' בשבועה לשקר!".
פני ה'אציל' האדימו והחווירו חליפות. ניכר היה בו כי הוא מבין היטב את עומק הבור שכרה לעצמו.
לאחר התייעצות קצרה ביניהם, הודיעו השופטים כי הם מקבלים את טיעוני עורך-הדין של הנתבע. הם הורו ל'אציל' "להחזיר" לפסח-משה את אלף הרובלים שמצא, עד אשר תתברר זהות מאבדם…
מאת הרב זלמן רודרמן הי"ו, מתוך הסדרה 'בין הדגים לזמירות'
