איש עשיר מאוד היה ר' יוסף ברץ ועסקיו חבקו תחומים שונים. עם זאת היה ר' יוסף יהודי ירא-שמים, שהקפיד אפילו על קוצו של יוד. הוא התגורר בעיירה דאראבאן במחוז בוטושאן שברומניה, ונמנה עם ראשי העדה ונכבדיה.
בשנת תרע"ב נתבקש ר' יוסף לבית-עולמו ותושבי העיירה נערכו ללוותו בכבוד הראוי לו. בהלוויה נכחו בניו של המנוח ובהם ר' שמעון, עשיר גדול בעצמו ותושב דאראבאן גם-כן. ביתו של ר' שמעון דמה בפארו לארמון, וכשהיה הצדיק רבי אברהם-מתתיהו משטפנשט זצ"ל בא לביקור בדאראבאן, בדרך-כלל לפני פורים, נוהג היה להתאכסן בבית זה.
להלוויה הגיע גם חתנו של הנפטר, ר' אברהם פסטינג שכיהן ראש הקהל בצ'ורטקוב, עוד בחייו של הצדיק רבי ישראל פרידמן מצ'ורטקוב, שהיה מנשיאי מועצת גדולי התורה בימיו.
עם בואו של ר' אברהם לדאראבאן התברר לו כי נציגי הממשלה סגרו את בית המנוח על מנעול עם חותם, כפי שהיה מקובל באותם זמנים ומקומות, כדי להבטיח תחילה את התשלום של 'מס פטירה'. מסיבה טכנית כלשהי אי-אפשר היה לסלק מיידית את החוב, בעוד אנשי החברה-קדישא מבקשים להשלים את מלאכת ה'טהרה' ולהתחיל תכף במסע הלוויה.
ואכן, לכאורה לא הייתה כל מניעה גלויה לעין לנהוג כך. אילולא התעקשותו של ר' אברהם, כי חותנו ייעטף וייקבר בטלית ששימשה אותו בימי חייו, כמקובל. הבעיה הייתה שטליתו של ר' יוסף, ככל יתר חפציו, נמצאה אותה שעה בתוך ביתו הנעול והחתום.
אנשי החברה-קדישא ושאר נכבדי הקהילה לחצו על ר' אברהם לוותר בעניין ולהסכים שחותנו ייעטף וייקבר בטלית אחרת. אולם הוא התעקש ולא היה מוכן להתפשר על כך. "בלי הטלית של חותני לא תהיה הלוויה!", פסק בנחרצות.
לא נותרה אפוא ברירה אלא להפעיל חשיבה יצירתית ולנסות להגיע לטלית, בלי לפרוץ את דלת הבית ובכך לעבור על החוק. לבסוף נמצא המתנדב שהשתלשל פנימה מבעד לארובה והוא אשר הוציא את הטלית החוצה ומסרה לידי אנשי החברה-קדישא.
או-אז יצא מסע הלוויה לדרכו. המלווים צעדו בדממה אחרי מיטת הנפטר הנכבד ואף הזדהו עם דברי ההספד הנרגשים שנישאו אודותיו. רק דבר אחד התמיה את הכול – דרישתו הבלתי מתפשרת של חתנו, כי ייעטף וייקבר בטליתו-שלו דווקא.
●
במהלך ימי ה'שבעה' ניתנה הזדמנות לשאול את ר' אברהם פסטינג בעניין הטלית. עתה, כשדעתו הייתה מיושבת יותר, נכון היה לנמק את פשר התעקשותו קודם הלוויה. והוא פתח וסיפר את הסיפור הבא:
המעשה שאספר לכם אירע בעירנו טשורטקוב לפני כשש-עשרה שנה ואת פרטיו אני מכיר באופן אישי.
לאחד מתושבי עירנו היה בן יחיד. כשקרבו ימיו למות קרא הלה לבנו וציווה עליו, כי לאחר פטירתו ידאג לך שאנשי החברה-קדישא יעטפוהו ויקברוהו בטליתו.
הבן הבטיח לאביו כי זה מה שייעשה, אולם האב לא הסתפק בכך וביקש מבנו להתחייב על כך ב'תקיעת כף'. הבן, שבלאו-הכי התכוון למלא את משאלת אביו, לא ראה כל סיבה להתנגד גם לבקשה הזאת והוא אכן התחייב לאביו ב'תקיעת כף', כי לאחר פטירתו ייעטף וייקבר בטליתו הפרטית.
כעבור זמן מה נפטר האב. הבן, שהיה טרוד מאוד בסידורי הקבורה והלוויה, שכח את התחייבותו לאביו והאב נעטף בטלית אחרת.
העניין כולו נשתכח מזיכרונו של הבן והוא לא נזכר בהתחייבותו והפרתה, גם לא בימים הבאים.
לילה אחד, בחלוף זמן מה, הופיע האב בחלומו של הבן ובפיו טענה קשה: "מדוע עברת על התחייבותך לי ב'תקיעת כף' ולא דאגת כי אקבר בטליתי?!". פתאום הכה הזיכרון בראשו של הבן והוא הקיץ משנתו טרוד ומודאג. אלא שאת הנעשה – אין להשיב.
אם ברגע הראשון סבר הבן להדחיק את הסיפור ולשכוח ממנו, במהרה התברר כי אביו אינו מתכוון להרפות מהעניין. גם בלילות הבאים הופיע האב בחלומו ובפיו אותה טענה מייסרת. פניו המוכיחות של אביו והטענה המוצדקת שטען נגדו, הפרו את שלוות רוחו של הבן.
כל ניסיונות ההצטדקות של הבן, כי היה טרוד ואנוס ביום הפטירה וההלוויה וכי "אונס רחמנא פטריה", לא הועילו לו. "התחייבת לי ב'תקיעת כף'!", טען האב חזור וטעון. חילופי הדברים ביניהם – בחלום – נמשכו שוב ושוב, עד כי האב יעץ לבנו להתיר את ה'תקיעת כף' בפני 'בית-דין מומחה'. "בוא עמי כעת לבית-דין ותקווה שהדיינים אכן יקבלו את טענותיך ויסכימו להתיר לך את ה'תקיעת כף' שנתת לי", אמר האב לבנו.
ואכן, זה מה שהיה. האב ובנו – עדיין בחלום, כמובן – הגיעו לפני בית-דין. כשנכנסו לחדר בית-הדין הבחין הבן בשני דיינים נשואי פנים הממתינים לכניסת חברם, הדיין השלישי. כעבור זמן מה הופיע הדיין והשלושה ביקשו לשמוע את טענות הצדדים. האב הציג לפניהם את ההתחייבות המופרת של בנו ואילו הבן, מצידו, טען כי היה טרוד ואנוס.
בסופו-של-דבר אכן קיבלו הדיינים את טענת הבן ופטרוהו מה'תקיעת כף' שנתן לאביו בטרם מותו.
קודם צאת הבן מלשכת בית-הדין, הושיטו לו הדיינים יד לשלום. אז אירע דבר-מה מוזר. כשלחץ הבן את ידי שני הדיינים שפגש תחילה, חש כי הם מעולם-האמת. לעומת זאת, כאשר לחץ את ידו של הדיין השלישי, הרגיש כאילו מדובר באדם חי. ברוב פליאתו התבונן הבן היטב בפניו של הדיין, חורת בזיכרונו את דמותו.
ואכן, מאותו לילה ואילך לא הופיע יותר האב בשנתו של הבן ולא ייסרו עוד על התחייבותו המופרת.
●
האב אמנם עזב את הבן לנפשו, אך לא זכרו של החלום האחרון, הדרמטי. פניו של הדיין השלישי כמו ניצבו כל העת לנגד עיניו, עד כי יום אחד גמר הבן אומר בנפשו לעשות הכול כדי למצוא אותו, כלומר את הדיין. כעבור ימים מספר נפרד מבני משפחתו ויצא למסע שאת מטרתו לא גילה להם.
הוא החל לנדוד ממקום למקום, משחר לפתחיהם של צדיקים, בתקווה לפגוש יום אחד את אותו דיין (שלישי). באחד הימים הגיע לבאהוש ברומניה. המתין כמו רבים להיכנס לבית רבנו יצחק, האדמו"ר הזקן מבאהוש זי"ע.
בבוא תורו נכנס פנימה ולמראה פני הצדיק כמעט נפל מתעלף. כעבור רגע התעשת ובברכיים כושלות קרב אל הצדיק. הוא רצה לפצות פה ולספר לרבי את סיפורו. אולם הצדיק הקדימו ואמר לו כהאי לישנא: "יודע הנני… אינך צריך לספר לי מאומה. דבר אחד אבקשך: אל תדבר על כך עם איש, שכן אם תפרסם זאת, חיי וחייך יהיו נתונים בסכנה". אז הרעיף עליו רבנו ברכות ופטרו לשלום.
המום לחלוטין עזב הבן את חדר רבנו ויצא בדרכו חזרה לביתו. כמעט שנה תמימה עשה בדרכים, בחיפושיו אחר הדיין מהחלום. עתה דרשה ממנו רעייתו להסיר את מעטה המסתורין מעל מסעו. אולם הוא, מצווה ומוזהר על-ידי רבנו שלא לחשוף את פרטי הסיפור, נאלץ לדחות את בקשתה.
אבל כמה אפשר להעלים סוד כזה מהרעיה ובמיוחד כאשר היא איננה מרפה ופעם אחר פעם תובעת ממנו לגלות לה להיכן נעלם שנה שלמה.
יום אחד נשבר וסיפר לרעייתו על 'תקיעת הכף' שנתן לאביו ועל החלום ופשרו.
למרבה דאבון הלב, עוד באותה שנה (תרנ"ו) התבקש רבנו מבאהוש זי"ע לישיבה של מעלה. ובאותה שנה עצמה נפטר גם הבן, הלוא הוא חולם החלום ומגלה הסוד.
סיים ר' אברהם פסטינג, חתנו של ר' יוסף ברץ המנוח, את סיפורו ואמר:
"את החלק האחרון של הסיפור סיפרתי לכם רק לשלמות העניין ולתפארת מעשה הפלא שאירע… אולם מה שנוגע לנו הוא חלקו הראשון של הסיפור. ממנו אנו למדים עד כמה חמורה חובת הזהירות בכבוד המת… ומכיוון שלכתחילה רצוי לעטוף את הנפטר בטליתו דווקא וזהו כבודו, לא הסכמתי בשום אופן לוותר על כך ודרשתי במפגיע שכך ייעשה גם עם חותני המנוח".
מאת הרב זלמן רודרמן, מתוך הסדרה 'בין הדגים לזמירות', סיפורים לכל שבת וחג.
