לאחר השואה האיומה בה שכל הגה"ק רבי יקותיאל-יהודה הלברשטם (כ"ק האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג) זצוק"ל את זוגתו הרבנית ואחד-עשר ילדיו הי"ד, קיים בעצמו את לשון הכתוב "כלביא יקום וכארי יתנשא". הוא לא התעטף באבלו ולא שקע בצערו, אלא זקף מייד את קומתו והיה כלפיד-אש בוער ומאיר ההולך לפני המחנה.
עם סיום המלחמה ובעוד האודים המוצלים מאש אוספים את שארית כוחותיהם ומלקקים את פצעיהם – מיהר האדמו"ר להקים מוסדות תורה במחנות העקורים באירופה ומיד לאחר מכן גם בארץ-ישראל, בארה"ב ואף באמריקה הדרומית. מוסדות 'שארית הפליטה' הוא קרא להם. תלמודי-תורה שאליהם נוספו ישיבות, 'כוללים' ומוסדות חינוך לבנות.
בשנת תש"ז הקים האדמו"ר ישיבה לצעירים בבניין ברובע ויליאמסבורג בניו-יורק, שם גם השתכן זמנית הוא בעצמו. את הישיבה הזו ייעד בעיקר לנערים פליטים מאירופה העשנה.
שניים מהתלמידים הראשונים בישיבה היו נערים צעירים, יתומים מאב ומאם, שהגיעו לארה"ב באותה אונייה עמה הגיע האדמו"ר בשובו מהפלגה קצרה מארה"ב לאירופה. כבר על האונייה נתן בהם את עיניו, אף כי הללו נתונים היו לחסדיהם של שליחי ה'ג'וינט' שפרשו עליהם את חסותם ושעם רדתם מהאונייה נטלום עמם לבית-יתומים שהפעיל הארגון ברובע ברונקס בעיר.
במהרה קרא אליו האדמו"ר את חסידו העסקן ר' יוסף-בנימין ויליגר (שנמנה עם מקורביו הנאמנים ביותר). "סע מייד לברונקס והשתדל להוציא נערים רבים ככל האפשר מבית-היתומים של ה'ג'וינט' ולהביאם לכאן", הורה לו. "במיוחד התאמץ להביא הנה את שני הנערים שהפליגו עמי באונייה".
המשימה לא הייתה פשוטה כלל ועיקר, אך היא הוכתרה בהצלחה. בסופו של יום היו שני הנערים בין כותלי הישיבה החדשה בוויליאמסבורג.
כך נהג האדמו"ר בכל פעם ופעם שבה נודע לו על בואה של אוניית מהגרים נוספת מאירופה. נציגיו המתינו לפליטים על הרציף והעמידו אותם על כוונותיהם של הארגונים השונים שטיפלו בהבאתם לארה"ב, תוך שהם מציגים לפניהם את האפשרות להוסיף ולנהל על אדמת ארה"ב אורח-חיים כמו 'בבית הישן'.
האדמו"ר פעל רבות לנתב את הבאים מגולת אירופה, יחידים כמשפחות, לעבר השכונה החרדית ויליאמסבורג. הוא הבין כי התפזרות והתערות שלהם בקרב האוכלוסייה האמריקנית הכללית, כמוה כ'התאבדות רוחנית'.
●
לימים יצמחו השתילים הרוחניים הרכים שנטע האדמו"ר באותן שנים ויהיו לאילנות עמוקי שורשים, רחבים ותמירים. אולם באותה עת הכול היה בראשיתי ובוסרי. המאבק הרוחני היה נקודתי והוא התנהל על כל נפש ונפש. ההצלחות היו 'קטנות' והאתגר – גדול ורב. גם מבחינה כלכלית לא היה קל להחזיק קהילה ובה-בעת להקים ולבסס מוסדות.
והנה, בתקופה קשה זאת נדמה היה למקורבי האדמו"ר כי הם מצליחים לראות אור מנצנץ בקצה המנהרה. היה זה לאחר שאחד מהם יצר קשר חם עם יהודי אמריקני, עשיר מופלג, איש שבע ימים שגילו נשק לשמונים. הלה עשה חיל בעסקיו והתברג בצמרת החברה האמריקנית.
יהודי זה נהג להרים מכספו תרומות נכבדות לטובת מוסדות תורה שונים, אליהם היה מקורב. הוא היה אורח של כבוד בכל אירועי המוסדות להם תרם מהונו, ולמעשה שילב הצלחה ונהנתנות בחייו הפרטיים עם כבוד ויקר בחיים הציבוריים.
עתה, בזכות הקשר שרקם אחד החסידים עם גביר זה, התעוררה התקווה כי הלה יתחיל להפנות חלק מכספי תרומותיו למוסדות החצר המתהווים. יתרה מזאת, בין הנדבן לאדמו"ר נקבעה פגישה אישית, וניתן היה להעריך כי בעקבותיה ייפתחו לרווחה ליבו וכיסו של האיש.
במועד שנקבע הגיע הנדבן למעונו של האדמו"ר. המפגש התקיים בארבע עיניים, בעוד המקורבים יושבים בחדר סמוך ואוזניהם קולטות את הנעשה בפגישה.
כצפוי, הרוח ששרתה בחדר האדמו"ר הייתה טובה וידידותית. הנדבן התעניין בסיפור חייו הכאוב של האדמו"ר ואף שמע מפיו על שאיפותיו הגדולות בכל הקשור להרבצת תורה ולחינוך הדור הבא של יהודי ארה"ב. מתגובותיו של העשיר אפשר היה להסיק כי הוא אחוז התפעלות הן מאישיותו של האדמו"ר והן מתכניותיו.
גם האדמו"ר מצידו התעניין בעשיר ובקורות חייו. הלה שמח על ההתעניינות וסיפר על בית ילדותו, על צעדיו הראשונים בתחום העסקים ועל הצלחתו הפורחת. לאחר מכן הוסיף והתהדר בעזרתו הכספית הרבה למוסדות תורה שונים. ניכר היה עליו כי הוא שבע-רצון מעצמו.
"כמה מזמנך אתה מקדיש מדי יום לעסקיך?", התעניין האדמו"ר. "אה… מעט מאוד", השיב העשיר בחיוך מאוזן לאוזן. "יש לי מנכ"לים טובים ואנשי-שטח מסורים; הם עושים למעני את רוב העבודה. היום אני יושב וקוטף את פירות השקעתי בשנים עברו".
"יוצא אפוא שיש בידיך הרבה מאוד זמן פנוי", העיר האדמו"ר. "אכן", הגיב העשיר, "ממש מעין עולם הבא"…
"וכיצד הינך מנצל את זמנך הפנוי?", תהה האדמו"ר. "אמממ… נהנה מהחיים", השיב הגביר בסיפוק גלוי, שוכח לרגע לפני מי הוא יושב. "בעיקר נח ומטייל"…
●
בשלב הזה חשו היושבים בחדר הסמוך כי המפגש בין האדמו"ר לעשיר הנדבן מתחיל לעלות על שרטון. מנימת דבריו של האדמו"ר ניכר היה כי הוא נדהם למדי מתשובת איש-שיחו. "ראה נא", פנה אל הגביר בטון רך. "הרי אינך צעיר לימים. בגיל שלך מותר כבר להתחיל לחשוב גם על הנשמה ועל אחרית-דבר… אתה בוודאי מאמין בקב"ה ובעניין של שכר ועונש. עליך אפוא לזכור היטב, לא רק 'מאין באת' אלא גם 'לאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון'…".
הגביר התקשה לשאת את דברי המוסר שהשמיע באוזניו האדמו"ר. הוא ניסה להציל את כבודו ולומר משהו בזכות תרומותיו רחבות-ההיקף למוסדות תורה ובדבר השותפות ההיסטורית בין יששכר לזבולון.
אבל האדמו"ר לא קיבל את הסבריו. בסערת רוחו אף החריף את נימת תוכחתו. "אם אתה סבור שבשכר נדבותיך למוסדות התורה יושיבוך בגן-עדן לצד תלמידי-החכמים והצדיקים, טועה הנך טעות מרה…", אמר לגביר הנדהם. "על כל רגע ורגע שאדם יכול לשבת ולעסוק בתורה ובמצוות והוא איננו עושה כן, עתיד הוא לתת את הדין! ייתכן בהחלט מצב שבו יהודי שתרם מכספו ללומדי התורה, לא יזכה לחזות במו עיניו באותם לומדי תורה בזכותו, בשעה שהם עצמם ישבו בגן-עדן וייהנו מזיו השכינה, שכן הוא עצמו ייאלץ לבלות את זמנו בגיהינום!"…
סוף-דבר היה שאותו גביר יצא מעל פניו של האדמו"ר כשהוא סר וזעף. על תרומה למוסדותיו ברור שכבר לא היה אפילו מה לדבר…
מופתעים ומאוכזבים לא-פחות היו מקורבי האדמו"ר, שכאמור עקבו אחר הנעשה מהחדר הסמוך. בראותם את 'מעשי ידיהם טובעים בים', התקשו לרדת לסוף דעת רבם: מה ראה לנכון לייסר בשוטים את האיש ולדחותו בשתי ידיים, בה בשעה שאיש לא ידע טוב מהאדמו"ר עד כמה זקוקים מוסדותיו לכל פרוטה!…
מקורבי האדמו"ר לא העיזו אמנם לשאול על כך במפורש את רבם, אבל פליאתם הגדולה כמו הייתה תלויה ועומדת בחלל האוויר.
"אסביר לכם את פשר הנהגתי…", פנה האדמו"ר מיוזמתו אל מקורביו. "הן לא בשביל עצמי זקוק הנני לכסף. צריך אני לו כדי להרבות תורה וכבוד שמים בעולם. ובכן, מי זה אמר כי מוטלת עליי האחריות אך ורק לבחורים בישיבה ופטור אנוכי מלדאוג ליהודי אומלל זה המבלה את כל חייו בעסקי הבל ורעות רוח?!".
הוא התעטף לרגע קט במחשבותיו ומיד המשיך. "ובכן, אינני משלה את עצמי לחשוב כי בעקבות דברי התוכחה הקצרים שהשמעתי באוזניו ישנה האיש את דרכו מהקצה אל הקצה ומעתה והלאה יתחיל לשקוד על התורה ועל העבודה… ובכל זאת, אם עד עתה יהודי זה חי בדמיונות שווא והאמין בכל ליבו כי דרכו תובילהו לגן-עדן, אולי בזכות דבריי הנוקבים, יתפוס את עצמו ויתקן משהו במעשיו. וגם אם יוסיף לחיות את חייו כמו עד עתה, ייתכן כי רגע אחד לפני 'יציאת הנשמה' ייזכר בתוכחתי ויהרהר בתשובה אמיתית. אם כך אכן יקרה, הכול היה כדאי. דעו לכם, כי התעוררות פורתא זו יקרה היא בעיניי יותר מכל הכספים והנדבות שהיינו צפויים לקבל מידיו"…
האזינו המקורבים לדברי האדמו"ר ופיהם נאלם דום. זה היה בשבילם שיעור מאלף לכל החיים.
שבועות מספר לאחר מכן הגיעה אל כתובתו של האדמו"ר בוויליאמסבורג מעטפה ובתוכה המחאה על סכום גדול, נדבת הגביר הנזוף.
"רואים אתם?", אמר האדמו"ר למקורביו, "גם את הכסף לישיבה לא הפסדנו".
מאת הסופר החסידי הרב זלמן רודרמן שיחי', מתוך הספר החדש 'בין הדגים לזמירות'
