סיפור לפרשת בא – לא ראו איש את אחיו

תחנת הרכבת לוורשה הייתה עמוסה לעייפה והיא התמלאה והלכה מדי רגע בעוד ועוד בני-אדם. כל אחד מהעומדים בתחנה תכנן היטב את צעדיו לקראת הרגע שבו תעצור הרכבת בתחנה ודלתותיה ייפתחו.

מראש היה ברור כי מקומות הישיבה ברכבת לא יספיקו לכל הממתינים וכי רבים מהם ייאלצו לבלות את נסיעתם הארוכה עד ורשה בעמידה במסדרונות שבין התאים.

המאבק הצפוי היה אפוא כפול: מי יזכה להיכנס אל תוך אחד התאים, ובתוך התא עצמו איזה מקום ייפול בחלקו…

בכל תא ותא היו שני ספסלים, זה מול זה, ובכל אחד מהם שלושה מושבים. המושבים המועדפים היו שני הצמודים לחלון. גם לשני המושבים הקוטביים, אלה הצמודים לדלת התא, היו מעלות מסויימות. אחרונים ולא-חביבים היו שני המושבים האמצעיים בספסלים.

הרכבת נעצרה וארבעה סוחרים עבדקנים, תושבי ורשה, הצליחו להיכנס פנימה אל תוך אחד התאים. הם התכוונו למנוע משניים נוספים להצטרף אליהם לתא וזאת לשם נוחות יתר של הישיבה והנסיעה. השיטה הייתה פשוטה: מניחים את התיקים על המושב האמצעי, כאילו כבר נתפס על-ידי מאן דהו שתכף יבוא ויתיישב על מקום תיקו.

לא, הם לא היו אנשים חסרי לב או בלתי מוסריים. להפך. אולם היה משהו ב'מלחמת ההישרדות' שנכפתה עליהם בכניסה לרכבת שהקהה את חושיהם, כפי שהדבר קורה לא-פעם לאנשים מהוגנים בעיתות של לחץ.

אלא שלמרבה הפתעתם גילו הארבעה אדם חמישי שבכל-זאת הצליח להשתחל, בדוחס הרב, אל תוך התא 'שלהם'. איש צעיר והדור בלבושו, גבה קומה ובעל פנים מעודנות. משנכנס פנימה, לא נלחם על מקום טוב, אלא מלכתחילה התיישב באמצע אחד הספסלים, הניח את תיקו הקטן על ברכיו, נשא את עיניו אל החלון ושקע במחשבות.

דקות ארוכות הביטו הסוחרים בתימהון בצעיר גבה הקומה, שדמותו אמרה רוממות. איך נתגלגל צעיר זה לתוך המערבולת האנושית במחלקה השלישית של הרכבת, תמהו הסוחרים בליבם. ואולי הוא מאותם אצילים, שמתוך סקרנות נוסעים הם במתכוון במחלקה השלישית, כדי להביט בפשוטי העם ולחקור את אורחותיהם…

במהרה הסיחו הסוחרים את דעתם מהצעיר. בדיעבד, ייתכן שמוטב כך, חשבו. שכן הואיל והתא מיועד לשישה נוסעים, קל יותר לחמישה להחזיק בתא מאשר לארבעה בלבד. יישב לו אפוא הלה במרכז הספסל משמאל בעוד על הספסל הימני, באמצע, תעמוד לה המזוודה שהניחו עם כניסתם.

אולם ככל שניסו הארבעה להתעלם מנוכחותו של האיש, הם לא יכלו שלא להבחין בארשת פניו שהסגירה סלידה מעודנת, כל אימת שדחו בכחש נוסע נוסף שפתח את דלת התא וחיפש לעצמו מקום ישיבה.

והנה נשמעו שריקות הקטר ועמוד עשן היתמר מעל הקרונות. הרכבת זזה ממקומה ומרגע לרגע הגבירה את מהירותה. השמש נטתה מערבה ובתאים ובמסדרונות הודלקו פנסי-אור. כאשר נעצרה הרכבת בתחנה גדולה נוספת, עלו אליה נוסעים נוספים, ושוב חזרו על עצמם הניסיונות לפלוש אל תאם של הסוחרים, ניסיונות שנהדפו על-ידם בעקשנות, פעם ועוד פעם.

לפתע נראה יהודי בא בימים, עטור זקן ארוך ולבן. לאיטו פתח את דלת התא, עמד רגע לנשום אוויר, וכמו מאליה נשמטה מזוודתו הכבדה מידו הרפה. "תנו לי יהודים איזה מקום לשבת", פנה אל הסוחרים בקול רוטט. "אנא"…

"אין כאן מקום, סבא… אין מקום!", ענה אחד מהם.

הזקן התכוון כבר להפנות את גבו ולהמשיך בחיפושיו אחר מקום-ישיבה, שעה שהצעיר גבה הקומה והדור הצורה קם, פינה לזקן את מקומו באמצע הספסל משמאל, ובתנועת יד זריזה הניח את מזוודתו הכבדה של הזקן תחת הספסל. לאחר מכן אחז בתיקו הקטן ויצא אל המסדרון, שם ניצב לו ופניו כבושות בחלון במסדרון.

נדהמים ונכלמים הביטו הסוחרים איש ברעהו. הנה, דווקא האיש בעל ההופעה המודרנית המגוהצת, קם מפני איש השיבה ונתן לו את מקומו. הסקרנות שעורר בהם האיש הצעיר בתחילה, התעצמה שבעתיים.

שניים מהם, היושבים ראשונה בפינות ליד הדלת, יצאו למסדרון, ניגשו בהדרת כבוד אל הצעיר ואמרו לו בפולנית, כי בעונג גדול יפנו לו מקום בתא. הצעיר קד לפניהם בעדינות והפטיר בחיוך קלוש: "תודה, תודה, אין צורך". ומיד החזיר פניו אל החלון.

חזרו הסוחרים לתאם ומבוכתם גברה עוד. בחלוף שעה קלה החליטו – לאחר התלחשות מרובעת – כי ישובו ויזמינו את האיש הצעיר להיכנס פנימה; הפעם יציעו לו מקום ליד החלון. אולי הצעה משופרת זו תקסום לו והוא ייעתר להם.

אך כשיצאו שוב אל המסדרון לא ראו עוד את האיש, לא במסדרון ולא באחד התאים הסמוכים שלתוכם הציצו בחפשם אחריו.

הזקן באמצע הספסל משמאל, קם להתפלל ערבית ומיד לאחר מכן חזר למקומו. הוא לא נזקק להסברים מפורטים כדי להבין את שאירע. בראותו כי איש לא בא לתפוס את המקום השישי בתא, זה שעליו נחה מזוודה, הבין הכול…

"גם כשנוסעים בדרך יש לנהוג ביושר, אחים יהודים", שבר הזקן את השתיקה בתא. "לא לתפוס מקום מיותר, שכן יש בכך משום גזל הרבים". על כורחם מצאו עצמם הסוחרים מאזינים לדברי הזקן, שהוסיף ואמר: "נזכר אני במעשה נורא ששמעתי בילדותי מפי זקנים…

"באותם ימים עוד לא היו רכבות והתנועה בדרכים התנהלה בעגלות רתומות לסוסים. פעם אחת עמדה עגלה לצאת לדרך ומקום ריק יחיד נותר בה. אחד הנוסעים, שביקש לנסוע ברחבו?ת, שילם לעגלון כפליים ובלבד שלא יעלה נוסע נוסף לעגלה.

"כעבור רגע בא זקן אחד וביקש מקום. 'הכול מלא', הכריז העגלון. הזקן לא היה עיוור. הוא ראה שיש מקום פנוי, אבל מול הכרזת העגלון, נאלמה לשונו דומייה, והעגלה עמדה לצאת לדרך בלעדיו.

"בין הנוסעים היה איש בבגדי כפרי פשוט. 'בושו והיכלמו!', גער ביושבי העגלה. ומיד ירד מהעגלה, מפנה את מקומו לזקן.

"אך יצאה העגלה לדרך ומיד חש כל אחד מנוסעי העגלה – מלבד הזקן – מחושים בגופו. משהחלו כולם לגנוח מכאבים, הבינו כי דברים בגו. במהרה התעורר חשדם כי קפידתו של אותו כפרי פשוט היא שגרמה למכאוביהם. הורו לעגלון לחזור העירה. חיפשו בכל פינה עד שבאחד מבתי-המדרש מצאו את הכפרי. הביעו באוזניו חרטה גמורה על מעשיהם, הבטיחו להטיב את דרכם והתחננו לפניו כי יסיר את קפידתו מעליהם. וכך אכן היה. הכפרי התרצה וכל המחושים נעלמו כלא היו.

"מאוחר יותר", חתם הזקן את סיפורו, "התברר כי ה'כפרי' לא היה אלא הצדיק רבי זושא מאניפולי".

סיפורו של הזקן הכה את הסוחרים בהלם. רגשי חרטה מהולים בחשש, אפפו אותם. הזקן הבחין בכך ואז אמר להם. "נראה כי ההשגחה העליונה הביאתני לכאן. נוסע אני אל קדוש עליון, הרבי מאוסטרובצה, המתגורר עתה לא הרחק מוורשה. הצטרפו אליי ובקשו ממנו 'תיקון' למעשה".

למחרת בערב נכנסו הסוחרים אל הרבי, שכידוע צם ארבעים שנה ברציפות ורק בלילות שבר את תעניתו בטעימה קלה. סיפרו לו הסוחרים את סיפורם, כולל מה ששמעו מפי חסידו הזקן, ושאלו אם ייתכן שצדיק יופיע בתלבושת מודרנית הדורה…

נתן בהם הרבי את שתי עיניו הזכות. "בהחלט ייתכן שאיש צדיק יסתיר עצמו מאחורי לבוש זר ומוזר", אמר. "ואולם", הוסיף בסוקרו את הניצבים לפניו, "ישנם גם מצבים הפוכים. לפעמים אנשים שהנהגתם החיצונית זרה ומוזרה לדרך היהדות, מסוגלים להתעורר בחרטה אמיתית, להתרומם ממצבם, ולהתעלות למדרגת צדיק!"…

הבינו הארבעה את הרמז ויצאו מלפני הרבי מאוסטרובצה בראש מורכן ובלב נכנע. בו-במקום קיבלו עליהם להטיב את דרכם, ואף נדבו מכספם להחזקת יתום בישיבה, במשך שנה תמימה.

מאת הרב זלמן רודרמן, מתוך הסדרה 'בין הדגים לזמירות', סיפורים לכל שבת וחג.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *